השבוע זכיתי לקחת חלק בכנס של שדולת הדיבור בכנסת – יוזמה שצמחה מתוך כאב עמוק והפכה לתקווה גדולה.
מיזם “הדיבור” הוקם ביוזמת שרית זוסמן והרב שמואל סלוטקי, מתוך אמונה שלמרות המחלוקות, אנחנו חייבים לשמר מרחב של כבוד הדדי.
שיח אמיתי שמחבר, לא מפריד. שמרפא, לא פוצע.
דיברנו על האלגוריתם שמתגמל הקצנה, על רשתות שהפכו מזירות שיחה לזירות התכתשות.
ושם, על דוכן הדוברים, חלקתי את מה שצמח מהשטח – את #me_toon – מיתון השיח, מיזם שאורנה היילינגר ואני כיום מובילות והתחיל במסגרת קו.לאב מבית הפדרציה היהודית של ניו יורק עם שותפות נפלאות- מרב שני, יעל ביאלר רחמים וחנאן סרחאן .
במקום עוד קריאה כללית לשיח מתון, אנחנו נותנות כלים אמיתיים:
איך לזהות שיח שעומד להתלקח, איך לגשר בין עמדות, איך לעצור רגע לפני התגובה שמדליקה את כל השיח – ואיך להפוך כל פוסט להזדמנות לקרבה ולא לקרב, את הקורסים הקודמים העברנו למנהלי קהילות בפייסבוק, לאנשי חינוך וליועצים פרלמנטריים. מעבר לכלים למיתון השיח היו שם גם כלים לעבודה ברשתות, לשדרוג התוכן, לצילום נכון ועוד.
היום כבר ברור לנו:
אם אנחנו רוצים לשנות את השיח – צריך ללמוד איך עושים את זה.
לא רק לדבר על שיח. ללמד שיח.
הדיון היה כן, עמוק ומלא תקווה. הרגשתי חלק מקהילה נדירה של אנשי תוכן, מחוקקים, יוזמים וחולמים – שבוחרים לדבר כדי לחבר, לא כדי לשכנע.
תודה לצוות הדיבור- לשרית זוסמן, כפיר דוייב, לח״כ מתן כהנא, לח״כ מיכל וולדיגר, לכל יוצרי התוכן שלקחו חלק- אילון לוי, דני בולר, אביה הוכמן, דוד סער ואמילי מקוב מישראל בידור, אסף בנר ועומר שכטר ממהפכת הקשב, רעות בנימין ממיזם החדשות הטובות), הילה אביר, ענבל זיו, עינב אביזמר, נעמי קסרי, ליה ספילניק, רבקה לפיאט, חן כפיר, ולכל מי שמאמין שהמילים שלנו הן לא קישוט – הן אחריות.
אנחנו כאן – כדי לעשות.
על חינוך, דיגיטל ומה שביניהם 