ריצה למרחקים ארוכים- חינוך בלתי פורמלי

שנים שהייתי רצה ריצות למרחקים קצרים.
עשרות מקצים, תחרויות, אימונים, שיפור תוצאות.
הייתי רצה בתחרויות אתלטיקה קלה בארץ ואפילו פעם אחת במכביה לנוער בוושינגטון עם שותפות ביחד.

כבר הרבה שנים שאני לא שם, ורק ביום חמישי האחרון כשהגעתי לטקס סיום 6 שנות פעילות של חניכות שלנו במרכז הנוער בקרית גת, הבנתי שעברתי לרוץ למרחקים ארוכים, יחד עם אנשי חינוך רבים.

בחודש האחרון אני מסתובבת במסיבות של הבוגרות והבוגרים שלנו ברחבי הארץ, את חלקם אני זוכרת כילדים בכיתה ז׳ שרק נכנסו לפעילות ופתאום הם כבר מתגייסים, הולכים לשנת מכינה, לשירות לאומי.
6 שנים שהחניכות האלו מגיעות אחה״צ לפעילות חינוכית בלתי פורמלית.
אף אחד לא מכריח אותן, אין חוק חינוך חובה, ההורים מעודדים אבל אף אחד לא בודק ולא מחייב, אין חובת נוכחות.
הן פשוט באמת רוצות להשתייך ולהיות חלק.
והיה שם דבר מדהים בעיניי עם מדריכה אחת, עם אש בעיניים והרבה אמונה ועבודה בדרך שממש מלווה את החניכות האלו יד ביד, כאילו הייתה אחותן הגדולה, והיא משלבת את זה עם עבודה חינוכית בשעות הבוקר, לימודים ומשפחה, אבל הבנות האלה?
ממש נראו כמו אחיות שלה הקטנות בטקס הזה והרגישו כאלו לאורך השנים.
שחוץ מההורים והמשפחה, יש פה מסגרת משמעותית נוספת עבורן, מדריכה, צוות, מקום שייכות ששם הן מרגישות שרואים אותן, שהן חשובות, שיש להן מקום.

ובטקס הזה ישבו נציגי הרשות ומנהלת מחלקת הנוער, ונציגי בתי הספר , והורים ושותפים מהקהילה ומנהלת הסניף שהיא עצמה בוגרת והייתה חניכה בסניף הזה…וכמה שהחיבורים האלה נצרכים ומשמעותיים לאורך כל הדרך.

ואני? מתפללת להמשיך לרוץ למרחקים ארוכים, להגדיל את ההשתתפות, להרחיב ולחזק את הפעילות החינוכית הבלתי פורמלית.
לדאוג שכמה שיותר בני נוער ימצאו את המדריך הזה.
את המדריכה הזאת שהיא אור עבורם בדרך, שהיא צועדת איתם ולצידם במסע הזה, והם שם מרצון.
מבחירה אמיתית.