״חסרה אני מילים
אבל מוכרחה אני לכתוב.
מוכרחה
כי גם לאחר מותי רוצה אני לשוחח אתכם,
רוצה אני שמילים אלו יקשרוני אליכם.
רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים.
רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו,
שתיקחו נקם באותם הפושעים שידם האכזרית הוציאה אותנו מן החיים.
רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים.
כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדיכם עתיד טוב יותר,
ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם והפך את החיים לגיהנום״.
(מתוך: יומנה של דוניה רוזן, ידידי היער, יד ושם).
המילים האלו של דוניה רוזן, ילדה בת 12 ששרדה את השואה, הולכות איתי מאז ה7.10.
מאז תחילת המלחמה בה כולנו ראינו ושמענו את הזוועות שחמאס עשו בנו.
בלי אבחנה בין גברים, נשים, ילדים, תינוקות.
זוועות שאנחנו לא מסוגלים להעלות על הדעת.
ובכל יום מגלים יותר ממה שהיה שם.
עם מטרה מאוד ברורה- להשמיד את העם היהודי, לפגוע בנצח ישראל, להכאיב לנו כמה שיותר.
בימים הכל כך קשים האלו אנו רואים שכל העם התגייס יחד במיזמים רבים שמטרתם היא פשוט לעשות טוב- לחיילים, למילואימניקים, לשוטרים, לעורף, לתושבי הדרום, למשפחות שנשארו בלי כלום.
מיזמים מגוונים שנוגעים בכל תחומי החיים- ארוחות למשפחות המגויסים, תמיכה בעורף, הסברה, ציוד לחיילים, כביסה, טרמפים, אירוח, תמיכה בתושבי הדרום והצפון ועוד ועוד..
בדיוק הצוואה של דוניה, להרבות באור ותקווה על פני החושך והכאב שאויבנו מנסים.
פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים.
בתפילה לבשורות טובות, חוסן וכוח לאומי.
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה🇮🇱🇮🇱
בתמונה- תמונות של הנרצחים, הנעדרים והחטופים באוניברסיטת תל אביב, מיצג שיזמו חמ״ל ההסברה הסטודנטיאלי ״מאוחדים נגד הטרור״, צילום- חן חלילי.
על חינוך, דיגיטל ומה שביניהם 