יום אחד היה [חוני המעגל] הולך בדרך, ראה איש שהיה נוטע חרוב.
שאל אותו [חוני את האיש]: מתי העץ יניב פירות?
ענה לו [האיש]: לאחר שבעים שנה.
אמר לו [חוני]: וכי אתה בטוח שתחיה שבעים שנה?
אמר לו אותו אדם: אני באתי לעולם ומצאתי חרוב נטוע מניב פירות. כמו שאבותיי שתלו לי, כך אני שותל לצורך בני.
(תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כג, עמוד א)
קצר לטו׳ בשבט
הסיפור הזה על חוני המעגל והאיש תמיד התחבר אצלי להמשכיות, לאחריות חברתית פשוטה והשקעה לדור הבא.
משהו שונה מהקיים וראיית ה״אני״ ״עצמי״ ואיפה זה יקדם אותי או איך אני ירוויח מזה אלא יותר חברתי, היסטורי, ערכי, עם הסתכלות קדימה.
זה התחבר לי מאוד לדברים של סיון רהב מאיר שכתבה שאנחנו חוגגים את טו׳ בשבט בחורף.
בזמן שלא רואים בו עוד את התוצאות. אנחנו לא מקבלים את הכל כאן ועכשיו, אלא יוצאים מעצמנו אל הטבע.
צריך לשתול, להשקות, להשקיע, לחכות, להאמין.
ההתבוננות בטבע מזכירה לנו שיש בחיים תהליכים איטיים ונסתרים, שלא רואים כל דבר מייד.
בעידן ה״וי״ כחול בוואטספ (אתם יודעים שאין לי מזמן✅), נראה לאחרונה, התראות וזמינות 24/7,
טו׳ בשבט מגיע כתזכורת למצרכים הכי חשובים שיש-
אורך רוח,
עמל מתמשך,
השקעה,
מסירות.
כל אלה מביאים בסוף תוצאות ופירות.
אז מה אנחנו רוצים להעביר הלאה לדור הבא?
מה קיבלנו מהדור הקודם? ואיך בכלל חוגגים את טו׳ בשבט ב2022?
ולא אל תגידו בבידוד, כי זה כולנו, תביאו רעיון יצירתי😜..
טו׳ בשבט שמח!
על חינוך, דיגיטל ומה שביניהם 